מכינים מומו בכפר נפאלי

הבלוג הזה מקבל מדיי פעם את הזכות לעוד פוסט.
בכל פעם ממקום אחר בעולם, לפי מפת הטיולים שלנו.
הפסקתי כבר להתנצל, כי היי, אנחנו בטיול ולא בקצב "ישראל".
אז מדיי פעם, כשזה מתאים, מעלה לפה פוסטים מעניינים.

השבוע הכנו מומו בבית המשפחה הנפאלית אצלה אנחנו מתארחים בעמק קטמנדו.
מומו הם מעין כיסונים טיבטיים במקור.
ממלאים אותם בתערובת ירקות ותבלינים, או בבשר או עוף.
אנחנו מתארחים אצל משפחה הינדית שלא אוכלת בשר באופן קבוע, רק בחגים וארועים מיוחדים, וגם אז הם מוגבלים רק לעוף וכבש ולא מעבר לזה (בגלל הקאסטה שלהם).
זה קצת דומה לדים סאם.

מכינים אותם באידוי, אפשר גם לטגן.
אנחנו הכנו מומו מאודים

חותכת כרוב לתערובת הירקות

גם בצל

יש גם גזר ושעועית ירוקה קצוצים בפנים
וגם תערובת תבלינים (מסאלה) ועוד תוספת של פלפל שחור, כמון ומלח ושמן

מינוקה מערבבת היטב היטב בידיים

את הבצק באבו הכין קודם לכן מקמח ומים, לפי העין ככה
עד שהכל נספג ונהיה בצק טוב
ואז לשים אותו הרבה זמן בידים, הרבה זמן
מינוקה לא הייתה מסופקת ועוד לשה הרבה אחריו
אח"כ קרצה עיגולים מהבצק

כל עיגול מקבל טיפול במערוך והופך לעיגול שטוח למילוי

באבו מדגים לאומני איך מכינים את המומו
הוא אלוף בזה!
עובד מהיר ועם תוצאות מהממות

אומני מכינה
כל אחד יוצא לה טוב יותר מהאחרים
מסקנה: הכל עניין של אימון

בינתיים באבו עובר להכין את הרוטב
בצל ועגבניות ומשהו קצת חריף

עכשיו אומני מלמדת את רפאל

וגם הוא מכין כמה

יפייפה

עובדים בחברותא במטבח

הקטנים מגלגלים עיגולים

איילה מתחברת לבנות

לאט לאט הכל יתמלא, מבטיחה

רואים?

 עכשיו המגשים המחוררים האלה, עם המומו, עולים על סיר עם מים רותחים ומתבשלים באידוי.
למינוקה יש שיטה של החלפת המגשים כל 10 דקות בערך, כדי שכולם יקבלו יחס שווה בפני האדים

מומו מסודרים בצלחת, עם רוטב עגבניות חרפרף