חופש... חם...
הילדים שלי כבר גדולים ומתעסקים בענייניהם ולא תמיד יש פה ארוחות מסודרות בימים האלה.
לי זה ממש מתאים כי ממילא אוכלת בד"כ לפי תחושות הרעב שלי ולא לפי השעון. כבר שנים.
הארוחה הראשונה שלי ביום יכולה להיות סביב 11 בכלל. וזה ממש בסדר.
הרבה פעמים יש משהו מוכן במקרר ואפשר לחמם, לארגן, להוסיף, לשדרג וארוחה יכולה להתארגן מהר. גם זה בסדר.
ויש ימים, כמו היום, בהם רק אני אוכלת.
אז יש אורז שהכנתי היום ויש במקרר גם בולונז וגם קארי ירקות וחלב קוקוס.
בחרתי בקארי. אוהבת קארי.
כמה קל היה לי רק לחמם את הקארי, לשים בצלחת עם האורז ולאכול.
אבל בראש מתנהלת לה שיחה קצרה בין קולות שונים:
- את יודעת שזה ממש טעים עם בצל ירוק, בזיליקום, כוסברה
- נכון... אבל אין לי כוח לחפש במקרר, להוציא, לקצוץ
- אבל זה ממש טעים
- כן, אבל...
- כמה זמן זה כבר ייקח לך? כולה 2 דקות. לקצוץ, לנקות וזהו. קטן עלייך
- כן... זה באמת לא לוקח הרבה זמן. אבל הכל כבר מוכן...
- אבל זה ממש טעים...
זה היה יכול להמשיך כך עוד הרבה זמן, אולם הפעם בחרתי לקול שביקש ממני לעשות עוד מאמץ קטן.
לא מאמץ רציני, קשה, בלתי אפשרי. משהו שהוא ממש בגבול היכולות המיידיות שלי ושיחזור אליי ורק אליי.
הרי אם היה מדובר על אחת מילדיי או על בעלי לא הייתה לי כל בעיה לעשות את המאמץ הנוסף הזה.
אז למה יש לנו בעיה לעשות את זה כשמדובר בעצמנו?
תחשבו על זה
מאחלת לכולנו לבחור מדיי פעם במאמץ הנוסף הזה, עבור עצמנו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה