"מה יש לצהריים???????? אני רעבה!!!!!!!" נשמע לכם מוכר?

הורים רבים משתפים אותי באתגר היומיומי המתחדש שלהם- מה להכין לארוחת הצהריים.


לפעמים הצורך הזה עולה רק כשהילדים מסיימים את תקופת הגן ומתחילים את ביה"ס ולפעמים אף קודם לכן.


יש לא מעט הורים המעוניינים להציע מגוון תזונתי איכותי לילדיהם ומואסים בארוחות מוכנות מהסופר. הם בוחרים להזין את משפחותיהם באוכל אמיתי, בייתי, טעים ובעל ערך תזונתי גבוה. שאין בו חומרים משמרים, מוצרים מעובדים וכל מיני תוספים בסינית מדוברת. ועם זאת לא כולם מרגישים מאד יצירתיים במטבח. יש אנשים שרק למדו לבשל כשילדיהם התחילו לאכול ולא מרגישים שזה בא להם בקלות.

מתוך ההבנה הזו ומהסתכלות על ההתנהלות במטבח הפרטי שלי הבנתי שאני יכולה להציע כל מיני רעיונות כדי לעורר השראה ולאפשר גם לאחרים להכין אוכל איכותי ובריא שלא בהכרח יחזור על עצמו בכל פעם (וגם קבלתי בקשה מפורשת לשתף מהידע והנסיון שלי, אז החלטתי ללכת על זה. תודה חן!)

קוקו, משוגע על בישול

התפריט המשפחתי שלנו


כשבתי הבכורה עלתה לכתה א' היה זה מן הסתם שינוי מרגש ומבורך לכל הנוגעים בדבר, אם כי אני מצאתישהשינוי הגדול ביותר עשוי להיות ברמה המאד פרקטית...של ארוחת הצהריים.
עד אז היא הייתה בגן, בו אכלו ארוחת צהריים והייתה מגיעה הבייתה שבעה. לא היה כל צורך לדאוג לארוחה בכל יום, לברר מה בא לה, מה אפשר, מה יש לי בבית היום וכמובן שגם לא הייתי צריכה לדאוג שהאוכל שהיא תקבל לא יהיה סתם ג'אנק, אלא אוכל באמת בריא ומזין.
ופתאום זה נהפך לאישיו!

בארוחות הצהריים המסודרות האלה במוסדות החינוך יש הרבה שקט בשביל ההורים. אנחנו יודעים שהילד אוכל משהו (ואני מאמינה שלא כולם טורחים לברר מהו בדיוק אותו ה"משהו"). יורד מאיתנו העול הזה של התכנון, הקניות, ההכנה, ההגשה, הכלים וכל מה שכרוך בזה.
במשפחות רבות לא אוכלים כלל ארוחות משפחתיות, אולי משהו קטן בערב ובסופי השבוע  פשוט כי זהו סדר היום העמוס של אנשים בעולם המערבי שגם עובדים וגם מנהלים בית ומשפחה. אי אפשר תמיד לעשות את הכל!
ובכל זאת ארוחות משפחתיות הן משהו כל כך חשוב בעיניי. זוהי הזדמנות להפגש באמת האחד עם השני, סביב נושא המעסיק את כולנו במהלך היום. שהרי כולנו צריכים ורוצים לאכול משהו במהלך היום, גם אם אנחנו האנשים הכי עסוקים בעולם. מה יותר הגיוני מלעשות את זה עם הקרובים אלינו ביותר?
זו גם הזדמנות מדהימה להנחיל ערכים הקשורים באכילה ובמזון, לטוב ולרע, כן? אצל רוב האנשים שאני פוגשת לפחות, מתקבעים הרבה הרגלים קלוקלים שהושרשו מבית ההורים, אולי בגלל שלא הייתה מספיק מודעות וידע לחשיבות הארוחות, אולי כי לא היה מספיק זמן, אולי כי אוכל נתפס כאיזשהו צורך בסיסי ולא תמיד משקיעים בו מחשבה של מעבר...

לכן ראיתי בהזדמנות הזו של השינוי שנעבור, סביב כניסתה של בתי לכיתה א', כמשהו מבורך שיכול לתרום לכל אחד מאיתנו. ברמת האחריות שאנחנו לוקחים על האוכל שלנו, ברמת בחירת המזונות וברמת התקשורת סביב כל הנושא הזה.
וכך, באחת הפעמים, כאשר שוחחנו בינינו על השינוי הזה של ללכת לכיתה א', לבית ספר ומה זה אומר עבורה העליתי בפני בתי גם את נושא האוכל.
זה היה תוך כדי ארוחת צהריים כייפית שהכנו ביחד- סושי! הבת שלי מוכנה לאכול סושי בכל יום ובדרך כלל אנחנו נהנות להכין אותו ביחד. היא כבר ממש מומחית בגלגולים ועוזרת לי להחליט מה נכניס בכל רול.
אני מאד אוהבת ומאמינה בהכנת אוכל ביחד עם הילדים. זה משתף אותם בתהליך ברמה היצירתית וגם מחבר אותם לאוכל עצמו. אני שמה לב שכשהילדים שלי משתתפים אתי בהכנת המזונות שלהם, הם גם מוכנים יותר לטעום ממנו ולאכול הרבה יותר בכייף וכל הורה יודע שלא תמיד קל לגוון מזונות אצל ילדים. זה משתנה בין תקופות וחשקים ויכולות להיות תקופות של שטאנץ שחוזר על עצמו ומשעמם את ההורה מאד, אם כי הילד מוכן להמשיך ולאכול את זה מבוקר ועד ליל.
פה אני רואה את האחריות הגדולה שלנו- להמשיך ולחשוף אותם למגוון של מזונות. לא לוותר ולשקוע לשגרה ולמה שקל להכין ולהאכיל. מעבר למטרה של מילוי הבטן והשקט שהיא גוררת, חשוב שהבטן תתמלא ברכיבים הנכונים, שיעזרו לבנייה שלנו לאורך השנים.
וגם כאן אני רואה קשר ישיר להתנהלות המשפחתית- ההורית בהקשר הזה. אם אנחנו הורים שלא משקיעים בזה הרבה מחשבה וכל עניין האוכל הוא "תיק" עבורנו, כך זה יעבור גם לילדינו. ולעומת זאת, אם כל נושא האוכל חי אצלנו ומעניין אותנו- גם אם לא תמיד יש לנו זמן לעשות הכל- גם הילדים יירשו אהבה לעניין ומוכנות לגוון, להפתח, להשתנות. והרי כולנו יודעים שזה לא מכוון רק לתחום אחד בחיים, זה נוגע לכל תחומי החיים.

"את יודעת, אומני, כשתלכי לבית הספר, תחזרי בכל יום בצהריים הבייתה ונאכל ביחד ארוחת צהריים. פה, בבית. לא כמו שהיה בגן, שאכלת שם. מה דעתך על זה?
מה היית רוצה לאכול בארוחות הצהריים האלה?"
ואז, כמו שרק ילדים יכולים, היא מצאה רעיונות מהממים ואני ישבתי שם נדהמת כולי על איך לא חשבתי על כל זה בעצמי.
היא הציעה שנחליט על ארוחות קבועות בכל יום, כמו שהיה בגן, שנכין ממש תפריט שבועי.
מייד קפצתי על הרעיון הזה והסברתי שחשוב לי שיהיה שם מגוון של מזונות וגם ירקות ושאם אנחנו בונות את זה ביחד היא מתחייבת לאכול את הדברים ולא רק משהו אחד.
הרגשתי שאני מרוויחה פה כמה דברים על הדרך- גם את שיתוף הפעולה איתה, הבנייה של משהו ביחד עם הבת שלי. שהיא לוקחת בזה חלק, משמיעה את קולה ואומרת מה חשוב לה. היא גם נותנת פה דרור ליצירתיות שלה ולבחירת הטעמים שלה וכך אוכל לדעת שהיא תקבל אוכל שהיא אוהבת, שטעים לה ושמקובל עליי מבחינת הערך התזונתי שלו.
זו הייתה שיחה מאד משמחת וקבענו זמן בו נוכל לשבת ביחד ולהחליט על כל התפריט.
זה קרה רק אחרי יומיים, כי היו כל מיני דברים אחרים לעשות. הזמן שעבר עזר, לדעתי, לרעיון לשקוע בה והוסיף לעניין שלה בדבר. זו לא רק התעסקות שמתחילה ונגמרת מהר, רמת העניין שלה נשארה גבוהה והיא נותרה מעוניינת בדבר וחשבה על הדברים במהלך הזמן הזה.
כשכבר החלטנו ביחד על מרכיבי התפריט של כל יום ויום היא רצתה שיהיה גם צד ויזואלי לעניין ויחד חשבנו שנוכל לכתוב תפריט שיהיה תלוי על המקרר, כך שגם אבא ושאר האנשים שעוברים בבית ידעו מה אוכלים פה בכל יום. בנוסף, היא הציעה שנכין תפריט כמו במסעדות, שיהיה מונח על השולחן והוחלט על דף לכל יום בו אני אכתוב את התפריט בחלקו האחד והיא תצייר את המאכלים בחלק השני של הדף, כך שאפשר יהיה ממש לדפדף בתפריט ולעבור מיום ליום.
גם את זה לקח לנו כמה ימים להפיק, בקצב שלנו ולא בלחץ להכין את זה בזמן מסויים.
כל התהליך ארך כשבוע, בו דברנו על הדברים, העלנו רעיונות, שתפנו גם את אבא, כתבנו, ציירנו, גזרנו, הדבקנו וחזרנו לנושא כל פעם כשעלה הצורך, כשמישהי מאיתנו עוד לא הרגישה שהדברים מספיק מדוייקים ומוגמרים.
התוצאה הייתה, כמובן, מקסימה ומאד מקלה עלינו את ההתנהלות השבועית (שתינו הסכמנו שנתחיל להכניס את התפריט הזה לפעולה עוד בחופש הגדול).

הרעיון של הכנת תפריט קבוע ביחד היה כל כך טבעי ומתבקש עבור הבית שלנו ובתי החליטה שהיא מספרת על זה גם להורים של החברים שלה, כי זה כל כך מצא חן בעיניה.
אני מאמינה שכל משפחה יכולה למצוא את הדרך הנכונה לה בכדי לקדם את עניין הארוחות המזינות ברמה המשפחתית הכוללת.