"מה יש לצהריים???????? אני רעבה!!!!!!!" נשמע לכם מוכר?

הורים רבים משתפים אותי באתגר היומיומי המתחדש שלהם- מה להכין לארוחת הצהריים.


לפעמים הצורך הזה עולה רק כשהילדים מסיימים את תקופת הגן ומתחילים את ביה"ס ולפעמים אף קודם לכן.


יש לא מעט הורים המעוניינים להציע מגוון תזונתי איכותי לילדיהם ומואסים בארוחות מוכנות מהסופר. הם בוחרים להזין את משפחותיהם באוכל אמיתי, בייתי, טעים ובעל ערך תזונתי גבוה. שאין בו חומרים משמרים, מוצרים מעובדים וכל מיני תוספים בסינית מדוברת. ועם זאת לא כולם מרגישים מאד יצירתיים במטבח. יש אנשים שרק למדו לבשל כשילדיהם התחילו לאכול ולא מרגישים שזה בא להם בקלות.

מתוך ההבנה הזו ומהסתכלות על ההתנהלות במטבח הפרטי שלי הבנתי שאני יכולה להציע כל מיני רעיונות כדי לעורר השראה ולאפשר גם לאחרים להכין אוכל איכותי ובריא שלא בהכרח יחזור על עצמו בכל פעם (וגם קבלתי בקשה מפורשת לשתף מהידע והנסיון שלי, אז החלטתי ללכת על זה. תודה חן!)

קוקו, משוגע על בישול

יום ראשון, 29 בינואר 2012

מעורב ירושלמי (פוסט שאינו מתאים לצמחונים, או לאנשים שקשה להם רגשית עם איברים פנימיים)

אני שמחה לפתוח את השבוע המיוחד הזה בבלוג "מתכונים בהשראת בלוגי אוכל אחרים".
כבר כתבתי בעבר שמאז התחלתי עם ההרפתקאה הזו של כתיבה ותיחזוק של 'בלוג אוכל', נחשפתי פתאום להמון המון בלוגי אוכל נהדרים מהארץ ומחו"ל. כמעט בכל יום אני מגלה חדשים.
זה תענוג! יש בלוגים נהדרים ומעוררי השראה (ותאבון) ואני ככה מסמנת לי מתכונים שונים ומגוונים שאשמח לנסות.
אז החלטתי לשתף גם אתכם בדברים שאהבתי ולכך אקדיש את השבוע הקרוב.

אתם מאד מוזמנים לשתף בבלוגי האוכל האהובים עליכם גם כן!

אתחיל עם הבלוג של דעאל- מר קדמוני, שהוא לא רק בלוג אוכל. הוא יותר בלוג על אוכל (ועל עוד כמה דברים), או על גישה לאוכל.
דעאל מדבר בעיקר על תזונה קדמונית, שנקראת גם תזונה פליאוליטית והיא אחד הדברים הכי חמים בנוף התזונתי בעולם בשנים האחרונות.
הכוונה היא לתזונה שהיא המשך ישיר למה שנהגנו לאכול כשעוד היינו ציידים- לקטים. לפני שהתיישבנו ישיבת קבע על האדמה והתחלנו לעבד אותה. מתוך ההבנה (וזה מגובה בלא מעט מחקרים ומידע, למשל בהרצאה הנפלאה הזו של אחד מאושיות הגישה) שהגנטיקה שלנו לא ממש השתנתה מאז השינוי המשמעותי הזה של החקלאות וכל מה שהיא הביאה איתה: ביות חיות, השתלטות הדגנים על התפריט שלנו, תיעוש ומיכון, מודרניזציה, מחלות העידן המודרני- עידן השפע ועוד.
יש שם מידע נפלא על הפילוסופיה של הגישה ועל היישום שלה בשטח, על ידע מחקרי חדש ועל מנהגים עתיקים. ומדיי פעם דעאל משתף גם במתכונים ממטבחו הפרטי.
אני לא מצליחה למצוא את הפוסט שלו על מעורב ירושלמי, או על איברים פנימיים, אם כי אני ממש משוכנעת שהיה לו אחד כזה מתישהו (או שזה נתקע אצלי בראש שזה משם). בכל אופן יום אחד קמתי וחשתי דחף להתנסות באכילת איברים פנימיים בצורה של מעורב ירושלמי.
מעולם לא אכלתי את זה וודאי שלא הכנתי את זה. יש שם חלקי בשר שאף פעם לא נכנסו אליי הבייתה ולא ממש הייתי בטוחה מה עושים איתם. אולם בשם ההתנסות, ההריון ורמות ההמוגלובין שמתחילות לרדת החלטתי ללכת עם הדחף הזה עד הסוף- לקנות, לבשל ואף להעיז ולאכול את הדבר המוזר הזה.

אז קפצתי לקצב וקניתי לי מבחר של איברים פנימיים

מימין לשמאל: טחול, לבבות, קורקבנים (לא רלוונטיים בעליל. לא מתאימים לתבשיל ואינם באמת איבר פנימי. בשם ההתנסות קניתי גם אותם. סתם, מיותר), כבד בקר

הצצתי רגע באינטרנט כדי להבין אם האינטואיציות שלי נכונות לגבי אופן ההכנה של המעורב והתחלתי לעבוד

חומרים

שומן אווז (בשם ההתנסות. אולי הייתי צריכה לקנות כבש, זה בטח היה מתאים יותר, אם כי זה הלך טוב עם המנה)
3-4 בצלים קצוצים
200 גרם כבד בקר (להבדיל מכבד עוף שאני בד"כ מכינה)
200 גרם טחול (זר לי לחלוטין)
200 גרם לבבות (כנ"ל)
200 גרם פרגית הודו אדום (אפשר גם עוף)
תבלינים: מלח, פלפל, קארי, פפריקה מתוקה

אופן ההכנה

מחממים את שומן האווז (אפשר גם כבש, או שמן זית) ומטגנים היטב את הבצלים (זה בהחלט הוסיף לטעם!)
חותכים את נתחי הפרגית לנתחים קטנים ואת כבד הבקר (מרקם אחר לגמרי מזה של עוף).
זורקים פנימה למחבת את הכבד, הטחול, הלבבות והפרגית ומערבבים היטב עד שהם משנים את צבעם לחום- אפרפר. מתבלים תוך כדי ומערבבים היטב


כשנדמה שהכל מעורבב היטב והיה שם מספיק זמן (7-10 דקות?) אפשר להוציא [בדיעבד, הלבבות יכלו להיות עשויים יותר זמן, אולי צריך להכניס אותם ראשונים?].

אפשר לאכול בצורה הכי קדמונית כמו שזה, עם סלט וטחינה


ניסיתי את זה ועל אף שהיה לי טעים (טחול זה נחמד... וגם כבד הבקר היה טעים. הלבבות היו לי קשים מדיי לעיכול רגשי) הרגשתי שאני לא ממש יכולה להמשיך לאכול את המנה באופן הזה וזקוקה למיסוך של פיתה (על אף שאינני מאוכלי הפיתות/ לחם כלל). ככה הצלחתי לסיים את המנה


בנזוגי נהנה ביותר.
הקטנה לא הסכימה לטעום.
האמצעי עשה טובה וטעם משהו קטן.
הגדולה הכי שיחקה אותה וטעמה את כל האיברים, אהבה את הטחול והכבד גם (אם כי בסוף פשוט חיסלה את הפרגית).

מסקנה- ניסוי מעניין, לא בטוחה איך הייתי שורדת כקדמונית אמיתית במצבים האלה. יש משהו באיברים האלה שהוא לא פשוט לי, ברמה הרגשית לגמרי [זוכרת את הפעם הראשונה בה הכנתי כבדים וניקיתי אותם. לא הייתי מסוגלת להמשיך ובטח שלא לאכול אותם. עם הזמן זה השתנה]. על אף שודאי לא הייתה לי ברירה והייתי ודאי נוהגת כמו כולם, אוכלת את האיברים הפנימיים ראשונים, הפרס!