"מה יש לצהריים???????? אני רעבה!!!!!!!" נשמע לכם מוכר?

הורים רבים משתפים אותי באתגר היומיומי המתחדש שלהם- מה להכין לארוחת הצהריים.


לפעמים הצורך הזה עולה רק כשהילדים מסיימים את תקופת הגן ומתחילים את ביה"ס ולפעמים אף קודם לכן.


יש לא מעט הורים המעוניינים להציע מגוון תזונתי איכותי לילדיהם ומואסים בארוחות מוכנות מהסופר. הם בוחרים להזין את משפחותיהם באוכל אמיתי, בייתי, טעים ובעל ערך תזונתי גבוה. שאין בו חומרים משמרים, מוצרים מעובדים וכל מיני תוספים בסינית מדוברת. ועם זאת לא כולם מרגישים מאד יצירתיים במטבח. יש אנשים שרק למדו לבשל כשילדיהם התחילו לאכול ולא מרגישים שזה בא להם בקלות.

מתוך ההבנה הזו ומהסתכלות על ההתנהלות במטבח הפרטי שלי הבנתי שאני יכולה להציע כל מיני רעיונות כדי לעורר השראה ולאפשר גם לאחרים להכין אוכל איכותי ובריא שלא בהכרח יחזור על עצמו בכל פעם (וגם קבלתי בקשה מפורשת לשתף מהידע והנסיון שלי, אז החלטתי ללכת על זה. תודה חן!)

קוקו, משוגע על בישול

יום ראשון, 11 באוקטובר 2015

על השגרה המבורכת

אח.... בכל שנה (חוץ מזו של הטיול, כמובן) אני יותר ויותר לא מאמינה על עצמי שאני מברכת על השיגרה הזו של 'אחרי החגים'.
פתאום נהיה קצת שקט בבית בבוקר (השנה אין לי אף ילד בבית, וואהו! כזה עוד לא יצא לי...) ואני יכולה לעבוד ממש ברצף... כמה שעות... לא יאומן!
אז כבר כתבתי לכם על חזרתי לעבודה ועכשיו אני מברכת על השגרה ומשתפת אתכם במאמר שכתבתי לפני כ-8 שנים לאתר "מהות החיים" בגלגולו הקודם.
אשתף גם בכמה מאכלים שאכלנו השבוע, לחלקם יש מתכונים באתר.
חג "אחרי החגים" שמח לכולנו!

חוזרים לשגרה

כשאני נוהגת, בעיקר בנסיעות ארוכות, התודעה שלי נכנסת למעין תהליך של ריחוף, או ציפה מה שמאפשר להרבה רעיונות ויוזמות לעלות על פני השטח.
זה תהליך ששמתי לב אליו כבר מזמן ואני מאד מכבדת אותו. לכן אני דואגת שתמיד יהיה לי משהו לרשום עליו בהישג יד, כדי שלא אפספס את הרעיונות הטובים שמגיעים.
באחת הנסיעות האחרונות שלי עלו לי הרבה רעיונות לכתיבה, שיתופי פעולה, יזמויות והבנתי שאני צריכה זמן, הרבה זמן כדי להתחיל לעבד אותם.
המחשבה הבאה שעלתה למוחי הייתה 'אחרי החגים, נכנס לשגרה ואז....אז יהיה לי זמן' הרגשתי השתוקקות עצומה לשגרה הזו פתאום.
מתוך ההתבוננות שלי בעצמי תמהתי פתאום על ההשתוקקות הזו לשגרה שעלתה ממני. במחשבה מיידית 'שגרה' מייצגת אצלי משהו אפור, חסר חן ובלתי רצוי בעליל.
איך זה שאני משתוקקת כל כך לדבר שכזה?

"פשטידה לעצלנים" הפעם בגירסת קולרבי, גמבה, עגבניות, בצל ירוק, כוסברה
ועם קמח טפיוקה במקום שקדים

 החלטתי לחקור

לפי הגדרת הוויקיפדיה  שגרה היא:  רצף של פעילויות, משימות, צעדים, החלטות, חישובים ותהליכים נוספים, אשר ביצועם מביא לתוצאה
אוקיי, נשמע הגיוני. אם רוצים לעשות משהו צריך לתכנן קצת מראש, צריכים להתקיים כמה תנאים וכמה תהליכים מקדימים, כן, ככה גם אני עובדת. אם ככה, מדוע הדימוי המקושר לשגרה אצלי הוא של משהו בלתי רצוי כל כך?

אולי זה קשור בעובדה שאני מאמינה שיש בחיים יותר מרק רצפים של פעילויות ומשימות והחלטות. אולי זה נשמע לי משהו נוקשה, כבד ולא כייפי.
שגרה תמיד הייתה מיוחסת אצלי לאלה שיש להם "עבודה של גדולים" שצריכים לקום כל יום באותה השעה, ללכת לאותו מקום עבודה, לשבת באותו המקום, לעבוד פחות או יותר באותם הדברים... נו, מעין אימג' כזה שהיה לי בראש, שכדרכם של אימג'ים לא...תמיד...מחובר...למציאות...כנראה...
כלומר, אולי יש אנשים שעושים את הדברים הללו: קמים, נוסעים, מגיעים, אותו מקום, עבודה...אך מי קבע שהם עושים משהו משעמם? אפור? חסר חן?
כשאני עוצרת לרגע לחשוב על כך, אני יכולה לחשוב על לא מעט אנשים שכך נראית אולי המסגרת של היום שלהם, אך מה שיצוק בפנים רחוק לחלוטין מאפרוריות נטולת חן. מעצבים, מורים, אמנים, כותבים, מטפלים ועוד ועוד.

הנה לך דפוס שאת יכולה להשתחרר ממנו

שגרה, כפי שתארתי אותה עד כה, יכולה לספק גם קרקע בטוחה ליצירה חופשית, ללימוד פנימי עמוק ולעבודה בכל הרמות- מהתפתחות אישית ועד לזוגיות.
אם יש לי איזשהו בטחון במה שאני יודעת ויכולה, במסגרת הזמן שיש לי, זה עשוי להקל עליי לצקת לשם את התוכן שלי.

אם אמשיך עם קו המחשבה שלי באותה הנסיעה, אחרי החגים ייכנס הבית למסלול מסויים של שגרה בה הילדים במקומות שלהם, בנזוגי בעבודתו בזמנים הקבועים שלו, יש את ההתחייבויות והבחירות שלי וביניהם יש מרווחי זמן. את מרווחי הזמן הללו אני רוצה. הם יהיו הכר ליצירה שלי, להתפתחות שלי, לעיבוד הרעיונות, שיתופי הפעולה והיזמויות שקוראים לי  לעסוק בהם.
שם, בתוך השגרה המאד ברורה ומוגדרת הזו תהיה לי ההזדמנות לצלול באמת פנימה.
איכשהו בתוך כל האי-שגרה הזו של תקופת החופש והחגים לא מצאתי את הזמן שכל כך רציתי עבור עצמי. דווקא כשהיו לי איי זמן לא מתוכננים שבהם, כביכול, יכולתי לעשות המון, התבלבלתי.

חקירה משותפת

הבנתי שאולי כמו שלי יש תחושות מנוגדות לגבי שגרה, כך ודאי יש גם אצל אחרים (שהרי אין באמת דבר חדש תחת השמש). ובכלל אני יותר ויותר רואה איך לאנשים שונים יש הסברים אחרים על אותו הדבר. זה מרתק בעיניי ומאפשר לי ללמוד עוד מכיוונים אליהם כלל לא הייתי מורגלת להתבונן.
עניין אותי לשמוע מה אחרים חושבים על מונח השגרה, מה זה עושה להם.

אז שאלתי.

תשובה אחת שקיבלתי הייתה:
"שגרה בשבילי היא יציבות וביטחון
שגרה בשבילי היא משהו שאני מוקירה אך גם משהו שמגיע למיצוי.
כשהיא מגיעה למיצוי אני זקוקה נואשות להפרד ממנה,
להתחדש, לעבור ולעשות שינוי, לא להאחז בה.
לפעמים זה קל, לפעמים זה קשה אבל הכרחי...
אני אוהבת שיגרה
אני אוהבת לשבור שיגרה כשהזמן והמקום מסמנים לי שהגיע הזמן להמשיך הלאה."

תשובה זו גילתה לי משהו שאולי בגללו מושג השגרה תפס אצלי דימוי לא כל כך טוב. ההיצמדות  attachment- זהו מונח מאד בודהיסטי, המתאר את ההיקשרות וההיצמדות שלנו לרעיונות, דפוסים, מערכות יחסים ועוד. ההנחה היא כי כשאנחנו נצמדים לדברים ונקשרים אליהם קשה לנו לשחרר אותם ואנו הופכים מזוהים עמם, לעתים רבות עד למצב של קושי וסבל של ממש.
לדוגמא, אדם שרגיל מאד לשגרת יומו עשוי להיות מופתע ומאוכזב ביותר אם פעילות מסויימת לא תתקיים, כהרגלה. זה יכול לעורר אצלו תחושות ורגשות של מרמור, כעס, עצבנות ותסכול שישפיעו על הדיאלוג עם אשתו וילדיו או עם קולגות בעבודה באותו היום, ויעבירו אליהם מידת מה מתחושות אלה, מבלי שאלה קשורות אליהם כלל.
ברגע שישנה ההיצמדות והאדם מזוהה כל כך עם תחושותיו הוא אולי יחפש וימציא אותם גם במקומות בהם אינם בהכרח קיימים וכך ישפיע הלאה על עולמו המורחב יותר.


צ'יפס סלק בתנור עם שמן קוקוס ומלח גס


שוברים שגרה

'הנה משהו קונקרטי לעבוד איתו' עלתה בי המחשבה.
בשגרה אכן יש יציבות, בטחון, הזדמנות לפעול בתנאים מוכרים ומוגדרים, אך מה קורה כשאלה ממצים את עצמם? מה קורה כאשר יש צורך לשנות את התנאים, לשבור את השגרה? עד כמה זה קל לנו לעשות?
האם אני מסוגלת להתייחס לשגרה כאל כלי ולא כאל מטרה?
האם כשתגיע הזדמנות שתצריך ממני לשבור את השגרה ולשנות אותה אוכל לעשות את זה? כמה מהר אפשר להסתגל לשינויים?
הנה איכות לחפש ביומיום- לאהוב את השגרה כפי שהיא, כמשהו שמשרת אותי ומאפשר לי ליצור ולהתפתח, לעבוד בזכות עצמי ובמקביל, לאהוב את שבירת השגרה, את השינוי, ההתחדשות והבנייה מחדש של משהו.
לתפור את המציאות שלי לפי מידתי, בזמן אמת. מבלי "להכנע" לשגרה, "להלחם" על השגרה, "להצטמצם" או "לכבות את עצמי" בשם השגרה.
השגרה היא עוגן. בהחלט. וכל עוגן מחביא בחובו גם את האיכות של הוצאתו מהים וקיפולו אל סיפון הספינה בכדי שזו תוכל להמשיך הלאה בחיפושיה אחר מקום חדש לעגון בו.

תשובה נוספת שקיבלתי כמו ממשיכה את הקו הטבעי של מחשבותיי:
"אם היו שואלים אותי במה אני בוחרת, אבל באמת בוחרת, נראה לי שהייתי בכל זאת בוחרת לחיות עם רמה מסויימת של שגרה... נדמה ששגרה היא אנטידוט לריגושים, ואני מצאתי שהיא דווקא יכולה להיות מצע פורה עבורם. במעטפת הבטחון שהיא מעניקה- היא נותנת לי גם מקום ליצור, ולהגיע לשקט שמאפשר לי התחברות עמוקה אל עצמי ואל יקיריי.
 ושבירת השגרה היא משהו שמכריח להתבונן בכל פעם מחדש בכל ההתניות, ובמה שמפעיל אותי."

שגרה נתפסת בעיני אנשים רבים כמשהו המנוגד למצב של ריגושים, התרגשות, חוויות עוצמתיות וסוחפות.
אם נתבונן בתחום הזוגיות, למשל, נראה שבהרבה סדנאות ומאמרים עולה עניין השגרה שזוגות נשואים נכנסים אליה, איך חסרים שם ריגושים ויש ללמוד לייצר אותם.
ואולי יש בכך משהו מן האמת.
בתחילת כל קשר וכל עשייה יש את ההתרגשות הראשונית, את הפרפרים בבטן, את ההליכה אל הלא נודע. והנה כשאנחנו כבר יודעים משהו ומכירים אותו הוא פחות מרגש אותנו.

'רגע, רגע', קופץ לו הקול החוקר מתודעתי,
'זה שוב מאד על פני השטח, מה שאת אומרת',
-מקשיבה-
'זיכרי את ההשתוקקות שלך לשגרה דווקא כמשהו המאפשר העמקה'
זה נכון, אני יותר ויותר מבינה שהשגרה איננה נגדי, היא בעדי. ואם אסכים לשחרר את הקונספט שיש לי לגביה, אוכל להעזר בה בכדי להעמיק את ההתבוננות שלי בעצמי, בהתניות שיש לי לגבי דברים, לגבי אנשים ולהשתחרר מהרבה מטען עודף שאינו הכרחי לי כבר ורק מכביד על ההתקדמות שלי בדרך

עוגיות קנמון חמאה על בסיס קמח שקדים
המתכון של ליאור מור מכאן

 השגרה המבורכת

מאחר והשגרה אינה המטרה, אלא הכלי כדי להשיג מטרות שונות יש להמשיך ולתחזק גם אותה. יש לשמור על רמת מתח מסויימת ולא לשחרר הכל ולתת לשגרה לסחוף אותי. אם לא אשמור על מתח מסויים של עשייה- כוונה- מטרה אוכל בקלות "ליפול" למקום של 'צריך להביא את הילדים לגן ולקחת אותם משם. וגם צריך לעשות סידורים, קניות, טלפונים, לעבוד, בישולים' ו....טראח הלך לו כל היום  מבלי שהספקתי לגעת בדברים שבאמת חשובים לי, להתפתחות ולהתקדמות שלי. ולאט לאט אהפך להיות בת דמותו של הדימוי האפור, חסר החן, המשעמם שלא רציתי בו.

בשמחה אני לוקחת על עצמי את האתגר של החיים בדו קיום מפרה עם השגרה, את השמירה של המתח הכמו ראשוני עם התפקוד היומיומי ה"רגיל".



שאריות של תפוחים ובננות שנשארו על השיש נחתכו, נזרקו לתבנית ביחד עם כמה קוביות שוקולד מריר מפוררות.
עליהם נשפכו מיכל שמנת מתוקה מעורבב עם 3 כפיות קמח קוקוס, תמצית וניל וקנמון. 
והופ לתנור שחומם ל180 מעלות לכחצי שעה (אולי קצת יותר) עד שהתייצב מספיק. זה לא יציב כמו עוגה בחושה, מרקם קצת רך יותר
אוכלים עם כפית....