כבר תקופה הרגשתי שדי. מספיק עם איך שאני מרגישה ונראית.
המכנסיים לא נראים טוב עליי, כמעט מתפוצצים (במידה גדולה למדי).
התחושות מבפנים לא היו טובות. אנרגיה ירודה.
אין לי כוח לעשות כלום ואין מוטיבציה להתחיל לעשות משהו.
בעבר הפסקתי עם סוכר וגלוטן. זה עשה לי טוב אז וגם ירדתי במשקל. אבל
המחשבה על פרידה מרוגלך ובורקסים או אהובתי הפסטה ממש עשתה לי רע. לא חשבתי שאוכל
לעשות את זה שוב. לא ידעתי למה לא אני לא מוצאת את הכוחות, אבל פשוט לא היו אותם.
ואז פסח הגיע. יש אצלנו חמץ בבית אבל אני לא מתאמצת שיהיה.
והחלטתי שזהו. הקניידלך האחרון יהיה בערב פסח. והפסקתי. תסמיני גמילה
קשים של חיפוש מתמיד אחרי משהו לאכול, משהו שיפוצץ וכאילו ישביע. משהו מתוק בסוף
האוכל.
כך עברתי כשבוע וחצי ואז התקשרתי לורד. עשינו שיחה מקדימה והחלטתי
שאני הולכת על זה. ליווי ותמיכה כפי שמעולם לא קיבלתי בנושא התזונה.
ניהלתי יומן אכילה למשך שלושה ימים. בלי חשבון. בלי ביקורת עצמית
ובלי פחד מביקורת מצד ורד. ידעתי שהיא פשוט תקבל אותי כמו שאני.
הוספתי בדיקות דם לתחילת התהליך.
ואז נפגשנו טלפונית למשך שעה וחצי של בדיקה עצמית מה המטרות שלי, מה
עשיתי עד עכשיו, מה עובד לי יותר או פחות, הסתכלות על בדיקות הדם שלי (שיצאו בסך
הכל בסדר).
יצאתי מחוזקת. ממשיכה בדרך שלי.
ביום העצמאות הייתי כבר מאוזנת. לא אוכלת תחליפי גלוטן וסוכר.
נגמלתי. הגוף שלי עבר גמילה. אני מכורה. וכמו כל מכורה גם טיפה יכולה להפיל אותי.
פעם בשבוע, פגישה טלפונית של חצי שעה בה אני מספרת על אתגרים שהיו
בשבוע האחרון ואיך התגברתי עליהם, כגון נסיעה ליום הולדת משפחתית ובה לא היה לי
כמעט מה לאכול... או מה האתגרים הצפויים לשבוע הקרוב. ורד מקשיבה, שואלת שאלות
ומכוונת אותי להקשיב לעצמי.
לאט לאט למדתי להקשיב לגוף שלי, מה הוא אומר לי? באיזה מצבים קל לי
יותר או קשה יותר? מתי לאורך המחזור החודשי קשה לי? איך להתכונן למצבים מאתגרים
כמו כנס שאולי לא יהיה בו מה לאכול?
התכוננתי לאתגר איטליה - טיול משפחתי באיטליה ארץ הפסטה והפיצה. מה
יקרה אם אפול לגלוטן? האם זה כזה נורא? האם אצליח לאכול משולש פיצה אחד? אולי
שניים? האם ארד על מגש רק לעצמי? האם זה בסדר? האם אני רוצה להמנע בכלל? אולי רק
פעמיים או שלוש במהלך הטיול? ככל שהטיול התקרב הרגשתי מחוזקת שזה בסדר. שזה אפשרי.
משבוע לשבוע תחושת המסוגלות שלי גדלה. לפעמים היה נראה שאין לי מה
לספר בפגישה שלנו כי נכנסתי לשגרה טובה של תזונה טובה, הרגשה טובה, פעילות גופנית
- ריצה. מעולם לא רצתי. שנאתי. כאב לי בצד ונרדמו לי האצבעות בתוך הנעליים. ופתאום
יכולתי לעשות את זה במינונים שעשו לי טוב.
לקראת סיום התהליך הנסיעה לאיטליה. היה קל. הפסטה נראתה טוב אבל לא
מאוד מפתה. והפיצות נראו טוב אבל לא מפתות כמו שחשבתי.
ויום אחד הלכנו למסעדה בערב ואמרתי לעצמי שלא נורא אם אוכל צלחת
פסטה. היה טעים אבל עשה לי רע. בעצם התחושות הלא טובות שהכרתי כתחושות שבשגרה אחרי
אכילת גלוטן. פתאום הבנתי מה הן. אחרי כמה ימים ניסיתי פיצה. היה טעים אבל לא
וואו. ושוב אותן תחושות לא טובות בבטן. הכבדות הזו... והבנתי שעדיף לי בלי.
עברתי תהליך אישי כל כך טוב ועמוק שהגעתי לאיטליה ממקום אחר. עדכנתי
את ורד מרחוק והיא תמיד זמינה לעדכונים ותמיכה.
ובנוסף נהניתי לרוץ באיטליה, ממש חיכיתי לזה!
אחרי 3 חודשי ליווי ותמיכה סיימתי את התהליך עם ורד. ליווי לאורך זמן
הוא דבר שאין שני לו. ליווי אישי שונה מאוד מליווי קבוצתי. הוא פוגש במדוייק את
הצרכים שלי ועוסק רק בי. אני במרכז. ללא ביקורת, ללא שיפוטיות. בגישה ההומניסטית
שאני כל כך אוהבת ומחוברת אליה גם בעבודה שלי עם אמהות. האדם יודע. אני יודעת הכי
טוב מה טוב לי. וזה הקו המנחה לאורך הליווי. מה אני מרגישה? לעצור רגע ולבדוק מה
מתאים ומשם לפעול.
ורד יקרה, מודה לך על השינוי המחשבתי שעשיתי בזכותך ובזכות הליווי
שאת עושה. מודה לך על חוסר השיפוטיות והביקורת גם ברגעים קשים.
אוהבתותך...
שגית
